לינק לפרק המלא בתגובה הראשונה ❤️ כדי להיות אנשים חופשיים באמת, אנחנו צריכים ללמוד לנהל את התגובות שלנו. לא כל מילה שמישהו אומר לנו היא אמת. לפעמים זה רק השתקפות של המקום שהוא נמצא בו, של הפחדים שלו, של החוויות שהוא עבר. אנשים יגידו – “את לא מספיק…”, “למה עשית ככה?”, “אני הייתי עושה אחרת…” אבל חשוב לזכור: זו לא האמת שלנו. זו האמת שלהם עלינו. כשאנחנו מגיבים אוטומטית – בכעס, בהתגוננות או בהקטנה – אנחנו בעצם נותנים למישהו אחר להחזיק את השליטה על העולם הרגשי שלנו. אבל כשאנחנו עוצרים, נושמים, ומתבונני

יש ביקורת משותפת שאני שומעת שוב ושוב, גם מהחברה שלי, וגם מיהודים. על זה שאני בוחרת לכתוב ולדבר בעברית. אז בואו נגיד את זה חד: אני לא ויתרתי על הערבית. לא “עליתי דרגה”, לא מתנשאת, לא החלפתי שפה. ושפת האם שלי לא זזה ממני לשום מקום. אני פשוט חיה במדינה שבה שפה היא כלי נשק. שפה משמשת כאן כדי להפריד, לקטלג, להשתיק, לייצר פחד. ואיכשהו הצליחו לגרום לנו להאמין שאנחנו חייבים לבחור צד,לפי המילים שיוצאות לנו מהפה. אני בוחרת לא לשחק את המשחק הזה. אני כועסת בעברית, צוחקת בעברית, מבקרת בעברית. כי זו השפה שבה